זוהר בראשית — דף קכד ע"ב

הזוהר מסיים את הדיון בימי הצדיקים ובישמעאל שחזר בתשובה, ומביא את הפסוק ״ותמת שרה בקרית ארבע״. רבי אבא אומר שלא היה כשרה בכל נשי העולם, ומשווה למרים שנזכרה מיתתה לענין סרחון ישראל, בידי בידוע שהמים היו בזכותה. רבי יהודה פותח בפסוק ״אשריך ארץ שמלכך בן חורים״, ומבאר שאשרי ישראל שנתנה להם תורה. הארץ היא ארץ החיים, מלכה הוא בן חורים, בן היובל, המשפיע ברכות לארץ בסוד הואו. אחר כך מובא הפסוק ״אי לך ארץ שמלכך נער״: הנער אינו בעל דבר מעצמו, ונוטל ברכות בעתים ידועות, וכשהוא נמנע מהן הלבנה נפגמת, והעולם נדון בעוד דינים.