זוהר ויקרא — דף לד ע"א

רעיא מהימנא מלמד שאין מצורע אלא מי שנעשה כן מתוך זיבה, שכן חמישה דמים הם של דם נידה המטמאים וחמישה דמים טהורים, והעובר עליהם כאילו עבר על עשרת הדברות שהם כלל תרי"ג מצוות. השפחה, יצר הרע, מלאה מומים, ומשום כך «כָּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב». הכהן לא היה צריך לקרב אל מי שיש בו מום, שהרי נאמר על הגבירה «כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ», וכן אין לקרב אליה זר, שנאמר «וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת» — והיינו ממזר, מו"ם זר, מום נקבה וזר זכר; ומשום כך נצטווה «וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב». ועל אלה שקרבו אליה כתוב «וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ». קרבן האותיות הוא יו"ד באיש, ה"א באשה, וא"ו בבן החתן, ה"א בכלה; אשרי המקריב אותיות יהו"ה בעצמו, באשתו, בבנו ובבתו, בקדושה, בברכה, בניקיות, בענווה ובבושת פנים, בכל המידות הטובות הכתובות על בעלי המשנה.<br />
<br />
על הפסוק «זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו» אומר רבי יוסי שזוהי אכן משיחת אהרן, שהרי אהרן נמשח ונמשך אליו שמן משחה עליון מלמעלה, המושפע ממנו למטה. רבי יהודה פותח ב«וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת», ולומד מכאן שאין הברכה שורה בשולחן ריק ועל דבר ריקני; «וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךְ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן» — וזוהי סיוע של נס שברכות יוצאות ושורות ממנו, «הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָקֶת» סתם. רבי יוסי מוסיף על הפסוק «וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן», בהפניה אל «בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן» ואל «שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךְ», להראות ששמן זה שופע ברכות על ידי הכהן למטה, המושח את ה"זאת" הזו — «זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו».<br />
<br />
רבי חייא פותח ב«כִּי עִמְּךְ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךְ נִרְאֶה אוֹר»: "מקור חיים" הוא השמן העליון השופע ואינו פוסק לעולמים, השרוי בתוך החכמה העליונה של הכל, המוציא חיים לעץ העליון ומדליק את הנרות — ומשום כך נקרא אותו עץ "עץ חיים". "באורך" הוא האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, כמו שנאמר «וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב», ומאותו אור עתידים ישראל להאיר בעולם הבא.