זוהר בראשית — דף נא ע"א

הזוהר מפרש את חכמת היחוד על פי השלהבת העולה מן הגחלת: יש בה שני אורות, אור לבן שמאיר למעלה ואור תכלת או שחור שהוא כסא לו ונאחז בדבר שמתחתיו. האור התכלת אוכל ומשמיד את מה שנדבק בו, והלבן אינו משתנה. משום כך אמר משה ״ה׳ אלהיך״ ולא ״אלהינו״, וישראל הדבקים בו נשארים בחיים. רבי פנחס מנשק את רבי שמעון והולך עמו שלושה מילין. אחר כך נאמר שה״א האחרונה של השם היא האור התכלת הנאחז ביה״ו, ולפעמים היא ד׳ ולפעמים ה׳, ו״נער״ נכתב בלי ה׳. הקרבן והעשן העולה מעוררים את האור להידלק.