זוהר בראשית — דף קסט ע"ב

הזוהר מתאר את הרוחות והמזיקים שנתן להם מקום בעקבות חסרון הלבנה, והם מתמנים במקומות חרבים ובמדברות. רוח הטמאה באה מהנחש, והיא מסיטה בני אדם כפי שהסיתה את אדם הראשון; מי שבא להיטמא מושך אותה אליו, ומי שבא להיטהר מכניע אותה. ״לא תאנה אליך רעה״ היא לילית, ו״נגע״ הם שאר המזיקים. רבי אלעזר מזהיר שלא לצאת יחידי בלילה, ומתאר רוחות הנדבקות באדם הישן ומולידות מזיקים. רבי שמעון לומד מבלעם ״וילך שפי״ שההולך יחידי מושך רוח טמאה, ולכן אין להלין נבלה.