זוהר ויקרא — דף מא ע"א

רבי יהודה ורבי יצחק באים אל רבי ייסא ונושקים את ראשו, ומאותו היום הוא אינו נפרד מביתו של רבי יהודה, שעומד לפניו בכבוד. לימים מתעלה רבי ייסא בין החברים וקוראים לו "רֹאשׁ הַפַּטִּישׁ הַמְשַׁבֵּר סְלָעִים וּמוֹצִיא שַׁלְהָבוֹת לְכָל צַד", ורבי אלעזר קורא עליו את הפסוק "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַּבֶּטֶן יְדַעְתִּיך".<br />
<br />
מכאן עוברת השיחה לפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵיהֶם זֹּאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלו" (ויקרא יא), ונשאלת השאלה מדוע נזכר כאן דווקא אהרן: משום שהוא עומד תמיד "לְהַפְרִיד בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר".<br />
<br />
רבי אבא פותח בפסוק "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" (תהלים לד) ומסביר כי "חַיִּים" הכוונה לעולם הבא, וכי "עֵץ חַיִּים הוּא עֵץ מֵאוֹתָם הַחַיִּים". בהמשך מתפרש "אוֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" כשמו של המלך הקדוש האוחז בימים העליונים, ומי שרוצה להידבק בהם צריך "יִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנו" ממאכל ומשתה המטמאים את הנפש.<br />
<br />
פה ולשון נקראים מקום עליון, ולכן אסור לאדם לפגום בהם ולטמא את נפשו ועצמו. הפסוק "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה" מוסבר כסדר הפוך — "זֹאת הַחַיָּה" בתחילה ו"מִכָּל הַבְּהֵמָה" אחר כך — משום שהקב״ה אומר: כל זמן שישראל שומרים על נפשם מטומאה, הם יהיו דבקים בקדושה עליונה ובשמו, דרך הבחירה בבהמה הטהורה שנבחרה להם לאכילה.<br />
<br />
מי שאינו שומר נפשו מאוכל ומשתיה נדבק במקום טמא אחר. "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלו" מכל ודאי, שהוא סוד השם הקדוש, ואילו הבהמה הטהורה מבטיחה חלק בשם. בהמשך נמשל הדבר לפרעה — "בְּזֹּאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" — כך גם כאן: "זֹאת" עומדת כנגד ישראל, להיפרע מהם אם יטמאו את נפשם, שכן הנפשות באות ממנה.<br />
<br />
רבי אלעזר מלמד שבהמות המותרות לאכילה באות "מֵהַצַּד הַזֶּה", ואלו האסורות באות "מִצַּד אַחֵר הַטָּמֵא", ועל כן כל האוכל מהצד הטמא נטמא בו ומטמא את נפשו הבאה מצד טהור.<br />