זוהר ויקרא — דף מא ע"ב

רבי שמעון מלמד כלל: כשם שיש עשרה כתרים של אמונה למעלה, כך יש "עֲשָׂרָה כְתָרִים שֶׁל כְּשָׁפִים טְמֵאִים לְמַטָּה", וכל מה שבארץ אחוז בצד זה או בצד ההוא.<br />
<br />
נשאלת השאלה על העז, ששורה עליה "רוּחַ טֻמְאָה", ומוסבר שאינה שורה בה ממש, אלא שרוח זו עוברת בתוכה ונראית כנגדה בלבד, ולכן מותר לאכול אותה: כאשר אותה רוח עוברת, הבהמות "זוֹקְפוֹת עֵינַיִם וְרוֹאוֹת אֶת רִשּׁוּמֵיהֶן וְנִפְרָדִים מֵהֶן".<br />
<br />
בין בהמות, חיות, עופות ודגי הים — בכולם נראים ימין ושמאל, רחמים ודין. הבא מצד הימין מותר לאכילה, והבא מצד השמאל הטמא אסור, "מִשּׁוּם שֶׁהַדַּרְגָּה (שעצם) שֶׁל כֻּלָּם טְמֵאָה, וְכֻלָּם טְמֵאִים, וְרוּחַ טֻמְאָה שְׁרוּיָה בְתוֹכָם". רוח הקדושה של ישראל אינה צריכה להתערב בהם, "כְּדֵי שֶׁיִּמָּצְאוּ קְדוֹשִׁים".<br />
<br />
מובא הפסוק "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט): אם הקב״ה מתפאר בישראל, כיצד יבואו להיטמא ולהידבק בצד הטומאה? על כן נאמר "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי", שהרי מי שהוא בדמות המלך אינו צריך להיפרד מדרכי המלך. אשרי חלקם של ישראל שכתוב בהם "כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'".<br />
<br />
כל האוכל ממאכלים אסורים נדבק בצד האחר, "וּמְתַעֵב נַפְשׁוֹ וְעַצְמו", ורוח טמאה שורה עליו, ומראה שאין לו חלק באלוה העליון. אם יצא כך מן העולם, אוחזים בו כל האחוזים בצד הטומאה ודנים אותו כנתעב בעולם הזה ובעולם הבא. על כן כתוב "וְנִטְמֵתֶם בָּם" בלא אל״ף — שלא נמצאת רפואה לתועבתו, ולא יוצא מטומאתו לעולמים; "אוֹי לָהֶם! אוֹי לְנַפְשָׁם, שֶׁלֹּא יִדְבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים לְעוֹלָמִים".<br />
<br />
ישראל באים מצד הימין, ואם נדבקים בצד השמאל פוגמים את הצד, את עצמם ואת נפשם, "פְּגוּמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּפְגוּמִים בָּעוֹלָם הַבָּא". רבי יוסי פותח בפסוק "כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהו" (קהלת ו) ומסביר שבשעת הדין באותו עולם נידון האדם על פיו שלא שמר ועל נפשו שנטמאה ולא נדבקה לצד החיים. "וְגַם הַנֶפֶשׁ לֹא תִמָלֵא" — דינה אינו נשלם לעולם, ואין היא עולה למקומה לעולמים, משום שנדבקה לצד האחר.<br />