זוהר ויקרא — דף יד ע"ב

רבי שמעון מלמד את רבי אלעזר שאין דומה מי שבא משורש קדוש וגזע אמת (ישראל) למי שבא מגזע רע (עובדי עבודה זרה). ישראל נטהרו בהר סיני ונכנסים מיד בברית הקדושה בשלמות; אצל הגרים, הטומאה הקדומה מתפשטת ממנו רק בהדרגה, עד שלושה דורות, ואילו ישראל שורים בקדושה מיד. מובא קושי בפסוק 'כימי נח' (ולא 'כמי נח'), ומוסבר: כאשר הצדיקים מתרבים, הקדוש ברוך הוא שמח ומטיל שלום בעולם - שלום אחד לזיווג זכר ונקבה, ושלום שני לברכת האבות. כל זמן שצדיק שרוי בעולם, הדינים אינם שולטים, שכן הוא מבקש רחמים על העולם במקום לבקש טובה לעצמו - כפי שמשה מסר נפשו למות למען ישראל ('מחני נא מספרך') ולא זז עד שנמחל להם. לעומתו, נח לא ביקש רחמים על העולם כשנאמר לו 'קץ כל בשר בא לפני', אלא רק דאג לעצמו ולבנות תיבה, ולכן המבול נקרא על שמו - 'מי נח'.