זוהר ויקרא — דף כד ע"א

רבי יהודה שואל מדוע הקדוש ברוך הוא העניש את דוד על ידי בנו, ורבי יוסי משיב שאילו קם עליו אדם זר לא היה מרחם עליו, בעוד שאבשלום בנו ביקש להורגו בעצות רעות מכל אדם זר. רבי יוסי מוסיף: דוד חטא בבת שבע סתם, ואמר הקדוש ברוך הוא שיבוא בן של "בת אל נכר" ויינקום נקמה - זהו אבשלום, בנה של יפת תואר שנלקחה במלחמה. מכאן למדו: מי שלוקח אישה כזו בקרב וחומד אותה, לבסוף יוצא ממנה בן סורר ומורה, משום שהזוהמה לא פסקה ממנה לגמרי.<br />
<br />
רבי יוסי פותח בפסוק "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו" (ישעיה סב) ומבאר את תהליך הדין: כאשר אדם חוטא, יש דרגה עליונה שמסתכלת כנגד אותו חטא. אם שב בתשובה שלמה, חטאו מועבר והדין אינו שולט עליו. אם לא שב, החטא נרשם לאותה דרגה, ואם ממשיך לחטוא, דרגה נוספת מצטרפת ומסכימה עם הראשונה, ונדרשת תשובה גדולה יותר - עד שמשלים לחמש דרגות. כיוון שהימין (חסד) הסכים לדון, גם השמאל (גבורה) מצטרף ונכלל בו, ואז שוב אין התשובה מועילה - הכל מסכימים עליו בדין. כאשר הדין נשלם, האצבעות מתתקנות חמש כנגד חמש, ימין בשמאל, להראות שהכל הסכימו באותו דין, והידיים מתיישרות ללא כוונת האדם - "ימינך ה' נאדרי בכח". לכן כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה לקיים הכל נאמר "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו".<br />
<br />
רבי יהודה פותח ב"פרי עץ הדר כפות תמרים" (ויקרא כג): "פרי עץ הדר" הוא האתרוג, ולמרות שיש לו קוצים סביבו, סוד הדבר הוא ביצירת האישה מצלע האדם - "עצם מעצמי ובשר מבשרי" - שהרי האדם נקרא עץ (דברים כ, "כי האדם עץ השדה"). "כפות תמרים" עולה למספר שבעים ומקשר מעלה ומטה, כלשון "כפיתו". רבי יוסי מבאר ש"פרי עץ הדר" הוא המזבח, העושה פירות ומעלה ניצנים לכל צד, שכן כל שבעים השנים נותנות לו חלק והוא מתברך מכולם; מי שחוטא כלפי המזבח חוטא בכל, משום שהוא כפות כנגד הכפות שלמעלה. "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" (ויקרא ז) - "זאת" הוא המזבח שנמשח על ידי אהרן, ו"משחת בניו" מלמד שהוא נמשח, מתגדל, מתברך ומיטהר מכולם.<br />
<br />
הפרשה מסתיימת במשל: בחג סובבים את המזבח פעם אחת בכל יום ושבע פעמים ביום האחרון - כמשל למלך שהזמין אורחים והתעסק עמהם, ובתו היחידה התלוננה שלא שם לב אליה; ענה לה שבכל יום יעלה לה מנה מיוחדת השווה לכל המנות יחד.