זוהר ויקרא — דף כז ע"א

פרשת "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו" נושאת סוד כפול: "צַו" מרמז לעבודה זרה, לרוח הטומאה, ו"לֵאמֹר" מרמז לאישה, הנקראת יראת ה' (כמו "לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ" בירמיה). מתוך כך נמסר לכהן התפקיד לתקן את הכול בסוד אדם ובהמה, ולהפריד את רוח הטומאה מתוך הקודש באמצעות העשן והחלבים הנשרפים.<br />
<br />
אשרי חלקם של הצדיקים היודעים את דרכי התורה והולכים בה בדרך אמת, שעליהם נאמר (ישעיה לא) "ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ" — יתקיימו בעולם הזה ובעולם הבא.<br />
<br />
רבי חייא מבאר את "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה": "זאת" היא כנסת ישראל, ו"העלה" היא אותה מחשבה רעה העולה על רצון האדם להטותו מדרך אמת ולהשטין עליו; יש לשרפה באש כדי שלא יינתן לה מקום להשטין.<br />
<br />
"עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה" — ה"לילה" הוא כנסת ישראל הבאה לטהר את האדם מאותו רצון רע; ה"מוקדה" היא נהר דינור, מקום לשרוף את אלה שאינם עומדים בקיומם ולהעביר שלטונם מן העולם; לפיכך יש להשאיר את האש בוערת כל הלילה כדי שהצד האחר ייכנע ולא ישלוט. כאשר אותו כוח נכנע ונפרד, עולה כנסת ישראל — רוח הקודש — ומתעטרת למעלה; ולכן יש צורך בסוד הקרבן להפריד את הצד ההוא מרוח הקודש ולתת לו את חלקו, כדי שרוח הקודש תוכל להתעלות.<br />
<br />
רבי אחא שואל: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ... וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" — והלא אש בכל מקום היא דין, והכהן בא מצד הימין ורחוק הוא מן הדין; מדוע אפוא מוטל עליו לבער אש של דין? התשובה: אדם הבא לחטוא לפני ריבונו שורף את עצמו בשלהבת היצר הרע, שבא מצד רוח הטומאה, וכך שורה בו אותה רוח. לעיתים נודעים הקרבנות הבאים מאותו צד, וצריך להקריב על המזבח את הדומה לו; ואותה רוח טומאה אינה מתכלה ואינה מתבטלת — לא מן האדם ולא מן הצד שבא ממנו — אלא רק באש המזבח, המבערת את רוח הטומאה ואת המינים הרעים מן העולם. כוונת הכהן בכך היא לתקן אש שתבער את המינים הרעים מן העולם.