זוהר ויקרא — דף כז ע"ב

לכן אש המזבח אינה כבה לעולם ואין כוחה נחלש, כדי לשבור בכך את הכוח הרע האחר מן העולם. הכהן מסדר עליה עצים בכל בוקר, בזמן שצדו שלו (החסד) שולט ומתעורר בעולם כדי לבסם את הדינים ולהכניעם. ועל כך שנינו: יש אש אוכלת אש — אש שלמעלה אוכלת אש אחרת, אש המזבח אוכלת אש אחרת; ולכן אש זו אינה כבה לעולם, והכהן מסדר אותה בכל יום.<br />
<br />
מצווה לעשות את העולה כמשפטה, ועליה נאמר "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה". חמישה אישים היו יורדים על הקרבן: אש אוכלת ואינה שותה, אש שותה ואינה אוכלת, אש אוכלת ושותה, אש אוכלת לחים ויבשים, ואש שאינה אוכלת ואינה שותה — וכנגדם חמישה ביטויים בפסוק: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (אחת), "הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה" (שתיים), "עַל הַמִּזְבֵּחַ" (שלוש), "כָּל הַלַּיְלָה" (ארבע), "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (חמש).<br />
<br />
בעלי המשנה פירשו: העולה כולה עולה לגבוה — זוהי בינה, אותיות השם: ה"ה" — חמש מראות; ה"יו"ד" — בת יחידה (כעין "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת", שמות כד); ה"ו" — אור של בת עין, שהיא אש השותה את כל מימי התורה ואוכלת את כל קרבנות התפילה. "אוכלת לחים ויבשים" — הלחים הם סודות התורה, והיבשים הם פשטי התורה; וכן, לחים הם הקרבנות הבאים בתפילה על מצוות עשה, ויבשים הם הקרבנות הבאים בתפילה על מצוות לא תעשה (הן סקילה שריפה הרג וחנק). אלו הם קרבנות השכינה — התפילה — על מצוות עשה ולא תעשה. וכנגד חמש המראות הללו תיקנו חמש תפילות ביום הכיפורים, וכנגד בת עין — עשרת ימי תשובה, וכנגד אור בת עין — חמישה, וכנגד ה"ה" האחרונה — חמישה עינויים.<br />
<br />
המצווה שלאחריה: לעשות את החטאת כמשפטה. התנאים והאמוראים, הבאים מצד מידותיו של הקדוש ברוך הוא, טרחו הרבה לנקות את "בתי" — ההלכה — מקליפות הערב רב, אותן קושיות רעות שאין להן תירוץ ולא פירוק, שעליהן נאמר (קהלת א) "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת", אלא נאמר בהן "תיקו"; וכל תיקו של איסור הוא לחומרה, שכן הוא "תיקו" חסר נו"ן — חסר תיקון, כנגד העולם הבא.<br />
<br />
יש קושיות שהן לבושי ההלכה, שעליהן נאמר "מִשְׁבְּצוֹת זָהָב" (על פי תהלים מה, "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ"); אתם פוסקים אותן בכמה פסקים, ואחר כך מיישבים אותן בכמה פירוקים. ואם חסר פסק כלשהו מן המשנה — אתם מתקנים אותו, וזהו חסרון שיוכל להימנות. ואם יבוא טיפש ויוציא שם רע על האומן החותך את הלבושים, ויאמר "וכי התורה חסרה?!" — והלא כתוב (תהלים יט) "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה", תמימה בכל איברי הגוף, שהם רמ"ח מצוות, כעין (שיר השירים ד) "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" — תמימה בלבושיה; ואיך תהא חסרה מן המשנה?<br />
<br />
תשובה: דייק ותמצא את החתיכה מעורבת עם שאר פסקים ומשניות, שכן דרך האומן לחתוך את הלבושים לכמה חתיכות, והתלמיד שאינו בקי לקשור את ההלכה בין החתיכות מתבלבל בפסקים ובקושיות עד שיבוא האומן ויפרק את כל ספקותיו; ואז עולה ההלכה — הבת — לפני המלך שלמה בכול, בגופה, בלבושה ובתכשיטיה, ומתקיים בה (בראשית ט) "וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם".<br />
<br />
קמו כולם ואמרו: ודאי אתה הוא האומן, הרועה הנאמן, שעליו נאמר "משה קיבל תורה מסיני", ומשם ואילך כל התלמידים הם שלך — מיהושע ועד סוף כל הדורות ("וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים"); מיהו תלמידך הבקי? הרי למדנו שהכול מונח עד שיבוא אליהו. אמר להם: ודאי כך הוא, שהוא תלמיד חבר שעליו נאמר (במדבר כה) "בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" — כשם שנאמר באהרן (שמות ד) "הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה", כך גם בנו יהיה "לִי לְפֶה", שהיא התורה שבעל פה. ומשום שהייתי מתחילה כבד פה וכבד לשון, כך יקים אותי הקדוש ברוך הוא — כבד פה בתורה שבעל פה, וכבד לשון בתורה שבכתב, שלא יאמרו מי שאינם מכירים אותי שזהו מישהו אחר; ואליהו יהיה "לי לפה", ויבוא לתקן את כל הספקות הללו וליישבם.