זוהר ויקרא — דף כח ע"ב

כך הוא האשם: ישראל אחוזים בכנפי השכינה, שהן חיות הכיסא, שלא תעלה עליהם בזכויות ישראל לקדוש ברוך הוא, ומעכבות אותה ומכבידות את כנפיה בחטאותיהם. והאשם — "אימם" של ערב רב — הוא הסרכה האחוזה בכיסא, מקום הגבירה, ואינו מניח אותה לעלות מן הגלות; והזכויות אחוזות בה להעלותה, אך היא נשארת באוויר כסרכה התלויה באוויר — וזהו העמוד האמצעי (שהוא אוויר); כך אשם תלוי הוא בצדיק, האחוז בין שמים וארץ.<br />
<br />
החטאת היא יותרת הכבד, המכבידה בחטאי ישראל, כשם שהכבד מכביד על שמרי הדם שעל עורקי הלב; כך החטאות מכבידות על כנפי השכינה, שהן מצוות עשה הדומות לכנפי יונה; וכאשר מצוות לא תעשה מכבידות על מצוות עשה — כלומר כאשר חטאי ישראל מרובים מזכויותיהם — נאמר בתורה, שהיא גוף (דניאל ח) "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה", והיא צווחת (איכה א) "נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם", (עמוס ה) "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם".<br />
<br />
ומשום זה תיקנו תנאים ואמוראים תפילות במקום קרבנות, להעביר על ידן חטאות ואשמות; תפילת שחרית כנגד קרבן התמיד של בוקר, תפילת מנחה כנגד קרבן בין הערביים, ותפילת ערבית כנגד האימורים והפדרים הנשרפים כל הלילה. ושלושת האבות שתיקנו שלוש התפילות — כנגד המרכבה שהם קשורים בה, שהאבות הם הם המרכבה. (עד כאן רעיא מהימנא.)<br />
<br />
"אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה." רבי חייא פתח ב(בראשית כב) "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי" — שלוש פעמים "ויאמר" של יצחק, ו"ויאמר" אחד של אברהם. מדוע כך? אלא כנגד שלושה ממעשה בראשית ששייכים ליצחק, ואחד לאברהם — הרביעי, כעין "הנני בני" המכוון כנגד "יהי מאורֹת" (חסר, בלא וי"ו).<br />
<br />
ואם תאמר שה"ויאמר ויאמר" הם יותר — אלא שהם היו נסתרים במחשבה, ואלו התגלו מתוך החשכה: "ויאמר יצחק אל אברהם" כנגד "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"; "ויאמר אבי" כנגד "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ"; "ויאמר הנה האש" כנגד "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם"; "ויאמר הנני" כנגד "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת".<br />
<br />
ועוד, "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ" — זו התורה, שנאמר בה (ירמיה כג) "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'". "לא תכבה" ודאי, שעבירה אינה מכבה תורה; אבל עבירה מכבה מצווה, שהיא נר, ומי שעובר עבירה המכבה מצווה מכבה את נרו שלו, כעין "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם"; וכך מי שמסלק שכינה ממקומה גורם כיבוי וחשכה לאותו מקום, וחשכה היא עבירה.<br />
<br />
עליית המצווה של עם הארץ מכבה להם את המצווה, לקיים בהם "וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ"; אבל לבעלי תורה אין לה כביה לעולם, שמאירים לה בסודות התורה, שהאור נקרא "רז"; ומצוות התורה שמקיימים אותן חכמים הן תורה אצלם, "לילה ויומם לא תכבה עליהם", שכן הם מקיימים "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".<br />
<br />
והעשן העולה מפיהם בדברי תורה הוא עשן המערכה שמסדרים אותה ועורכים אותה לבעלה, כעין "בְּהַעֲלֹתְךְ אֶת הַנֵּרֹת... לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"; ובעשן המערכה ובענן הקטורת — שהתורה היא עשנה — מתעורר מן הלב אל החכמה, שהיא כמוח, כעין הענן; שהתעוררות הענן היא מן הלב, כעין (בראשית ב) "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ" ואחר כך "וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה". כך מתעורר עשן מבינה שבלב (כעין "הלב מבין"), ועולה אל החכמה שהיא כמוח; ומיהו העשן? זהו העמוד האמצעי — הדעת — "לב מבין דעת".