זוהר ויקרא — דף לא ע"א

פוליו לא ע"א פותח בביאור עמוק יותר ל"אל זועם בכל יום": "אל" בכל מקום הוא אור החכמה העליונה, העומד בקיומו בכל יום, כנאמר "חסד אל כל היום" (תהלים נב). אלמלא ש"אל" זה מתעורר בעולם, לא היה יכול העולם לעמוד אפילו שעה אחת מפני הדינים הקשים המתעוררים בכל יום. "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" — אל תקרי "בהבראם" אלא "באברהם": בהתעוררות אברהם עומדים, וכאשר הוא מתעורר בעולם, כל אותם דינים נדחים החוצה ואינם עומדים לפניו. מכאן "ואל זועם בכל יום" — לא "נזעם" ולא "זעום" אלא "זועם": בכל יום שנמצא דין, הוא דוחה אותו החוצה ועומד ומבשם את העולם, כנאמר "יומם יצווה ה' חסדו" (תהלים מב); אלמלא זה לא היה יכול העולם לעמוד אפילו רגע אחד, ולכן הכל עומד בזכות אברהם. גם "אל גיבור" אינו מורה שהאל עצמו "גיבור" במובן הדין, אלא הפסוק רומז לאבות ולאמונה העליונה הקדושה, כנאמר "פלא יועץ אל גיבור אבי עד שר שלום" (ישעיה ט): "פלא" היא החכמה העליונה המופלאה והמכוסה מהכל; "יועץ" הוא הנהר העליון הזורם ללא הפסק ומשקה את הכל; "אל" — זה אברהם; "גיבור" — זה יצחק; "אבי עד" — זה יעקב, האוחז בשני הצדדים ועומד בקיום שלם; "שר שלום" — זה צדיק (יסוד), שהוא שלום העולם, שלום הבית, שלום הגבירה. רבי חזקיה ורבי יהודה באו ונשקו את ידיו, בכו ואמרו: אשרי חלקנו ששאלנו זאת, אשרי הדור שאתה שרוי בתוכו. רבי שמעון פתח על "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה'": רשעי העולם גורמים לקדוש ברוך הוא להסתלק מכנסת ישראל, כנאמר "איש תהפוכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף" (משלי טז) — ה"אלוף" הוא הקדוש ברוך הוא, אלופו של עולם, והרשעים מפרידים בין "זאת" ל"זה", שהיא שלום הבית וזיווגם. אהרן הקדוש ובניו באים, ועל ידם מתקרבים שניהם ומזדווגים "זה" ב"זאת" — "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" — וכך הם מזווגים את המלך הקדוש העליון בגבירה, ועל ידם מתברכים עליונים ותחתונים, ונמצא הכל אחד ללא פירוד. ואם תאמר, מדוע לא נכתב "זאת קרבן"? משום שהכהן ממעלה משרה את הזיווג לכנסת ישראל עד שמגיע ל"זה" להזדווג ב"זאת" ולקרבם כאחד — אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא. רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים מאושא לטבריה, ורבי חייא ציטט "כי בחר ה' בציון... זאת מנוחתי" — לעיתים נקרא עניין זה בלשון זכר, משום שהוא רחמים, וכאן הכתוב קורא אותו בלשון נקבה. רבי יוסי הוסיף ששמע מהמנורה הקדושה (רבי שמעון): בשעת הזיווג, כדי להראות שהנקבה נכללת בשלמות אחת, היא נקראת בשם הזכר, שכן אז נמצאות ברכות הגבירה ללא פירוד כלל; "כי בחר ה' בציון" דווקא, באותו מקום ששורה בו, ולא "לציון" — והכל אחד, בין שקוראים בשם זכר ובין בשם נקבה, הכל עומד בדרגה אחת. ולבסוף דרש רבי יוסי את "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה" (תהלים פז) — אחד לדין ואחד לרחמים; כאשר מזדווגים כאחד בזיווג אחד, אז נקרא ציון, וציון וירושלים ידועים זה תלוי בזה. הפוליו מסתיים בפתיחת רבי יוסי ל"והתקדשתם והייתם קדושים": המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, והמטמא עצמו מלמטה מטמאים אותו מלמעלה — והקדושה מלמעלה מובנת, שהרי קדושת ריבונו שורה עליו, אך הטומאה מאיזה מקום היא? ואם תאמר מלמעלה — האם טומאה שורה למעלה?