זוהר ויקרא — דף מב ע"א

רבי יצחק מלמד שכל הנטמא במאכלות אסורים כאילו עבד עבודה זרה, "שֶׁהֲרֵי הֵם טְמֵאִים", ויוצא מצד החיים ומרשות הקדושה אל רשות אחרת, ונטמא הן בעולם הזה והן בעולם הבא — ולכן כתוב "וְנִטְמֵתֶם בָּם בְּלִי א'". הפסוק "וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשּתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף" מתפרש כמטמא את העמים עובדי עבודה זרה, שכן הם באים מצד הטומאה וכל צד נדבק במקומו.<br />
<br />
רבי אלעזר שואל את רבי שמעון אביו במה יטהר הקב״ה את ישראל לעתיד, והוא משיב בפסוק "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם". כיוון שנטהרים מתקדשים, ישראל הנדבקים בקב״ה נקראים קודש, שנאמר "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" ו"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי".<br />
<br />
ברעיא מהימנא מובא: דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה אלא אסיפתם מתירה אותם; כך תלמידי חכמים חיותם בתורה, ואם נפרדים ממנה מיד מתים, כדגי הים שאם עולים ליבשה וטועים בדרך הם מתים — אך האדם, שהוא למעלה מכולם, נאמר בו "וְיִרְדּוּ בִדְגַּת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם". בזמן שיש מחלוקת בין מורי המשנה הנקראים תנינים, "בּוֹלֵעַ אֶת חֲבֵרו" מי שלא הגיע להוראה ומורה, חייב מיתה; ואם שווים זה לזה ויש ביניהם מחלוקת, נאמר בהם "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", ופירשוה אהבה בסופה.<br />
<br />
נפתחת פרשת תזריע: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר אִשָּׁה כִי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר". רבי אלעזר פותח בפסוק "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי" ומסביר שכנסת ישראל אומרת זאת לפני הקב״ה על הגלות, שהרי היא יושבת בין שאר העמים עם בניה ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ טמאה אחרת, "עַל מִשְׁכָּבִי אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, שֶׁאֲנִי כּוֹאֶבֶת (שוכבת) בַּגָּלוּת".<br />
<br />
היא ממשיכה: "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" — שאין דרכו להזדווג עמה אלא בהיכלו; "קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי", שהרי בין עמים אחרים היא יושבת, ואין שומעים את קולו אלא בניו, שכתוב "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים".<br />