זוהר ויקרא — דף מה ע"ב

ועל זה הקדוש ברוך הוא גוזר זכר או נקבה, שיימצא רצון בעולם. ובכול צריך אדם להדביק רצון למעלה אל הקדוש ברוך הוא, שיימצאו רצונות בעולם. אשרי חלקם של הצדיקים שהם יודעים להדביק את רצונם אל המלך הקדוש, עליהם כתוב "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד).<br />
<br />
"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת" וגו'. רבי יהודה פתח ואמר: "אַל תִּרְאֻנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶש" (שיר א). פסוק זה התבאר, אבל בשעה שהלבנה מתכסה בגלות היא אומרת "אַל תִּרְאֻנִי". לא שהיא מצווה שלא לראות אותה, אלא משום שהיא רואה את תשוקתם של ישראל אליה לראות את אורה, היא אומרת "אַל תִּרְאֻנִי" – לא תוכלו לראות אותי. "אַל תִּרְאֻנִי" ודאי, מה הטעם? משום שאני שחרחורת, משום שאני בקדרות.<br />
<br />
מה זה "שְׁחַרְחֹרֶת"? שחורה היה צריך להיות! אלא שתי קדרויות: אחת – "שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶש", שהסתלק ממני השמש להאיר לי ולהסתכל בי; ואחת – "שֶׁבְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי".<br />
<br />
"שֶׁשְּׁזָפַתְנִי"?! "שְּׁזָפַתְנִי" היה צריך להיות! אלא רמז הוא רומז, בשש, שכאשר מאיר השמש בשישה אורות הוא מאיר, וכשמסתלק, כל אותם שש האורות מסתלקים. "בְּנֵי אִמִּי" – אלו הם הבאים מצד הדין הקשה. "נִחֲרוּ בִי", כמו שנאמר "נִחַר גְּרוֹנִי". זהו שכתוב "עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנו" (איכה ה), שכאשר היו ישראל נכנסים לגלות, היו הולכים ידיהם מהודקות לאחור, ורחיים על צווארם, ולא יכלו לפתוח את הפה.<br />
<br />
"שָׂמוּנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים" – ללכת לגלות, לשמור את שאר העמים בשביל ישראל. "כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" – שהרי לא יכולתי לשמור אותם כבראשונה. בראשונה שמרתי את כרמי שלי, וממנו נשמרו שאר הכרמים. עכשיו אני שומרת את שאר הכרמים בשביל כרמי שלי, שיהיה שמור ביניהם.<br />
<br />
רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים בדרך. כשהגיעו לשדה אחת, ראו עץ אפרסמון אחד בצד ימין הדרך. אמר רבי יוסי: עטיפה של עשן מצויה בעיניים, אין לנו רשות לראות בשמחה מיום שחרב בית המקדש.<br />
<br />
פתח ואמר: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָה" (תהלים כד). כיוון שאמר "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה", למה "תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָה"? וכי תבל אינה מן הארץ? אלא כך אמר: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה" – זו הארץ הקדושה, שנקראת עץ החיים; "תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָה" – אלו שאר הארצות, כמו שנאמר "וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק" (תהלים ט), שתבל תלויה בצדק, והכול דבר אחד.<br />
<br />
רבי חייא אמר: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה" – מילא הארץ, מה זה "וּמְלוֹאָה"? אלא אלו נשמות הצדיקים. "תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָה" – תבל זו הארץ שלמטה, "וְיֹשְׁבֵי בָה" אלו הם בני האדם. אמר רבי יוסי: אם כך, במה ביארנו "כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶה"? אמר לו: ודאי כך זה, שאותה ארץ החיים "עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶה", שכולם יוצאים מאותו הנהר העליון ששופע ויוצא מעדן, ובהם מתתקנת להתעטר עם המלך הקדוש ולזון את העולמות.<br />
<br />
"מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'" וגו', "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא נַפְשִׁי" וגו'. "נַפְשׁו" כתוב, מה זה "נַפְשִׁי" ו"נַפְשׁו"? אלא הכול דבר אחד, כמו שנאמר "נִשְׁבַּע אֲדנָי יֱהִֹוִה בְּנַפְשׁו" (עמוס ו), "כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה" (שמואל א ב). ודוד המלך נאחז באותו לב ובאותה נפש, ועל כן לא נשא לשווא נפשו.<br />
<br />
בעודם הולכים, פגשו באיש אחד ופניו מלאות במכות, והיה קם מתחת אילן אחד. הסתכלו בו, וראו פניו אדומות באותן המכות. אמר רבי חייא: מי אתה? אמר לו: אני יהודי. אמר רבי יוסי: חוטא הוא, שאם לא כך, לא נרשמו פניו באלו החלאים הרעים, ואלו לא נקראים ייסורים של אהבה. אמר רבי חייא: כך הוא ודאי, שייסורים של אהבה מכוסים הם מבני אדם.