זוהר בראשית — דף כז ע"ב

הזוהר מפרש את הציווי ״ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר״ כאזהרה מפני שלוש עבירות — עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות — ומקשר אותן לאיברי הגוף (כבד, מרה וטחול) ולאותיות שם הוי״ה. גילוי העריות מתואר כגלות השכינה, והערב רב נקראים עריות שלה. כל עוד הערב רב מעורבים בישראל אין יחוד בין אותיות השם, ורק לאחר מחייתם ייאמר ״ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״. הטקסט עובר לפסוק ״לא טוב היות האדם לבדו״: העזר הוא המשנה, והיא עוזרת לישראל אם זכו, ועומדת כנגדם אם לא.