זוהר ויקרא — דף לא ע"ב

פוליו לא ע"ב משיב על השאלה שנותרה פתוחה בסוף הפוליו הקודם: מניין הטומאה, אם "מלמעלה" נראה פרדוקסלי? רבי חייא מבאר: כפי שלמדנו, במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה. אם המעשה שלמטה הוא בקדושה, מתעוררת קדושה למעלה ובאה ושורה עליו ומתקדש בה; ואם הוא מיטמא למטה, מתעוררת רוח טומאה מלמעלה ובאה ושורה עליו ונטמא בה — הכל תלוי במעשה. שהרי אין טוב ורע, קדושה וטומאה, שאין להם עיקר ושורש למעלה; ובמעשה שלמטה מתעורר מעשה שלמעלה — מה שתלוי במעשה, במעשה מתעורר למעלה ונעשה מעשה, ומה שתלוי בדיבור, בדיבור: כאשר נגזר הדבר בדיבור, מתעורר כך למעלה. ואם תאמר, מה מעורר הדיבור? כתוב "ודבר דבר" (ישעיה נח) — אותו דיבור מעורר דבר אחר למעלה הנקרא "דבר", כגון "דבר ה' אשר היה" (הושע א), "ודבר ה' היה יקר" (שמואל א ג), "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג); שהרי שנינו, אותו דבר עולה ובוקע רקיעים עד שמתיישב במקומו, ומעורר את אשר מעורר — אם טוב, טוב; אם רע, רע. ועל כן כתוב "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג). מכאן עובר הזוהר לעניין ארבעת המינים בלולב, שהם בעצם שבעה: ארבעה המתפרשים לשלושה אחרים, ובמעשה שלהם מתעוררים שבעה אחרים למעלה להיטיב את העולם בכמה צדדים. כנסת ישראל, אף שהיא כלולה בהם, מתברכת מכל השישה ומהנחל העמוק של המעיין הזורם ללא הפסק ומשקה אותם, ומניקה לבת; שכן היא בת לעולם העליון והתחתון, ומתברכת מהם בהתעוררות זו — ובשעה שכנסת ישראל מתברכת מהם, כל העולמות מתברכים, ולכן סובבים את המזבח. בהתעוררות זו מתברכים כל השישה גם במים להתענג בהם, ושואבים ממעיין היין/הים העמוק של הכל; ולכן צריכים כולם להיות לחים ולא יבשים, שכן אילנות אלה לחים תמיד ועליהם נמצאים תמיד, וזמן שמחתם הוא עתה. וכפי שנלמד בספרו של רב המנונא סבא, הכוח המופקד על אילנות אלה נוטל ברכות שמחה למעלה רק בזמן הזה, ושמחתם למעלה ושמחת האילנות למטה כולם באותו זמן, והתעוררותם תלויה בקדושי המלך — וכאשר ישראל נוטלים אותם, הכל מתעורר ועולם מתברך. "קול ה' על המים אל הכבוד" (תהלים כט) נדרש כנגד שבע הספירות: "בכוח" — יצחק; "בהדר" — יעקב; "שובר ארזים" — נצח; "חוצב להבות אש" — הוד; "יחיל מדבר" — צדיק; "יחולל אילות" — צדק, וכולם גדלים וניזונים על המים, כ"נהר יוצא מעדן להשקות את הגן", ומעוררים ברכות לעולם מאותה השקיה. הזוהר מוסיף שבעוד שבמשך השנה שבעת הקולות תלויים בדיבור הפה, בזמן הזה (חג הסוכות) הם תלויים רק במעשה — שכן הזמן הזה מברך את כל השנה. ביום השביעי של החג (הושענא רבה) מסתיים דין העולם, פתקים יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום זה, וערבי הנחל תלויים בהן; יש צורך לעורר את הגבורות אל המים ולהקיף שבע פעמים כדי להרוות את המזבח ממי יצחק, שכן כאשר באר יצחק מתמלאת מים כל העולם מתברך במים. הפוליו מסתיים בציון הצורך לעורר ולסיים את הגבורות ביום זה — להכות את הערבות בקרקע ולסיימן, שכן יום זה הוא יום התעוררות וסיום, ולכן כך נוהגים בערבות הנחל.