זוהר ויקרא — דף טו ע"ב

כאשר חטאי העולם מתרבים, העתיק הקדוש מסתתר ואין הפנים משגיחות זו בזו, אז מתעוררים הדינים, כנרמז בפסוק 'עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב' (דניאל ז) - הכיסאות הם הכתרים העליונים, האבות, המשקים את קיום שאר העולמות. מצד האם יוצאים שומרי החוק האוחזים במקל הגבורה ושולטים על הרחמים, והעולמות נמצאים חסרים. אך כשבני אדם מתקנים את מעשיהם למטה, הדינים מתבשמים והרחמים שולטים, כל כתר שב למקומו וכולם מתברכים כאחד - זוהי התשובה השלמה, יום הכיפורים, בו נפתחים חמישים שערים. מכאן דרשות על 'כי יחטא ואשם' (חובת השבת הגזלה דווקא), על ארבע תקופות השנה בהן הדינים מתעוררים ('ויתעצב'), על האבל מאז חורבן בית המקדש (שבועת הקב"ה שלא ייכנס לירושלים של מעלה עד שישראל ייכנסו לירושלים של מטה), ועל איסורי העריות כרמז לגילוי וכיסוי חטאי העולם הנאחזים באם (השכינה) - וכשהיא חוזרת ומתכסה ושמחה על בניה, זוהי תשובה שלמה.